לפעמים הדבר הפשוט הוא פשוט, ולפעמים הגעגוע הוא רק תעתוע.
עבודותיו של עירד לביא שואבות ממסורת הציור הישראלי והנוף הישראלי, אך גם ממסורות
ציור קלאסיות. הן עוסקות במתח שבין הרצון להימצא במקום בטוח תחת השמש לבין חוסר
היכולת לממש רצון זה. הכול שב ומתפרק, חורק מתחת לרגליים. האדמה אינה מצליחה
להתיישר. בתוך הרעד הקבוע הזה מצויות העבודות של לביא. יש בהן ממד בולעני וטובעני.
באופק הציורים נמצא גן העדן, אך הדרך אליו חסומה.
בעבודותיו של לביא יש מחנק, מעין ״אימת הריק״. בתוך הנוף אותו ריק פותח פתחים,
שנבלעים בתוך הציור. החיים היו רוצים להיות ״שם״, אבל הם פה. העקוב אינו מצליח
להפוך למישור.
