במיצב וידאו במקלט בצלאל, יעל הוניג מנפישה צילומי רנטגן. איברים שנחשפו בסריקה רפואית הופכים בידיה לכלי נגינה באנסמבל מוזיקלי, מתפרקים ומתחברים ליצורים היברידיים שובבים; עצמות אנושיות וחלקי גוף פנימיים מתכנסים יחד לכוריאוגרפיה של מוות. יחסי הכוחות מתערבלים ונבחנים מחדש - בין מנצח לנגנים, בין מכתיב למבצע.
בהשראת דימוי "ריקוד המוות" מימי הביניים, האמנית משתמשת בהדמיות רנטגן וסריקות רפואיות כחומר גלם לאנימציה של תזמורת מנגנת. דימויי הרנטגן פועלים במיצב בשני מישורים: בייצוג של מוות, ובחשיפת עולם פנימי רגשי. רוב הסריקות המופיעות בעבודה הן של נבדקים אנונימיים, אך חלקן נלקחו מהתיק הרפואי של האמנית ובני משפחתה.
בעוד התזמורת נתונה בשקיעה מתמדת, טכניקת הקולאז׳ (ידנית ודיגיטלית) עורמת את הדימויים זה על זה בשכבות, מייצרת תנועה של חזרתיות ושינוי. בחלל מקביל, עמוד שדרה נע בתנועה איטית, נגדית לתזמורת.
בחלל מושמעת מנגינת הקאנון "מי ימלל" בכמה קולות. במקור, שיר זה מפאר את גבורת המכבים, מתייחס לגבורת האדם שהביאה לניצחון, וקורא לעם ישראל להתאחד. בעבודה, חלק מהקולות מושמעים באופן לינארי וחלקם מושמעים אחורנית. יחד עם שינוי הלחן למינורי, ניגון החג נשמע כמעט כקינה.
בדומה למוזיקה, גם האנימציה מאורגנת כך שתמה מרכזית חוזרת על עצמה בווריאציות שונות. שני החללים המקבילים במבנה המקלט מהדהדים גם הם את חזרתיות הקאנון, בקריאה אינדיבידואלית וקולקטיבית גם יחד.
