رسالة حب إلى المحطة

תמיד חשבתי שהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מבנה המאגד כמויות אדירות של בטון שנאחז בקרקע, תשרוד אותנו. אבל התחנה גוססת, ופרויקט זה מהווה את ליווי גסיסתה. זהו טקס פרידה: ללוות את המפלצת בדרכה האחרונה, לזהות יופי במפורר, ולהותיר מקום לאלו שנשמטו – קהילות שוליים, זיכרונות קבורים, חומרים שלא מצאו מקום אחר. לשאול לא רק איך מבנה נולד, אלא איך הוא ימות. דרך קולאז'ים מתקלפים, מעטפות זיכרון הנושאות עמן ריחות, ומתוך ליווי רוחני של ז'וליה קריסטבה, נעשה כאן ניסיון לתרגם את המושג בְּזוּת לפרקטיקה אדריכלית. הפרויקט הוא מכתב אהבה לתחנה: איסוף שברים, מגע עדין עם הכאוס, והצעה להקשיב למה שעוד נותר ונשאר.