מסדרון-שהות

נייר – עור נושם נייר – קליפה ללא פרי המראה של העולם מספק אותי. הספק מסתיר את האור, שנכנס פסים־פסים דרך התריס. התריס משובץ בתוך ארכיטקטורה של פתחים. יש שלושה חדרים, הסדר ביניהם אינו חשוב: בראשון אני דחוסה יחד עם הסתר־פנים ומתחככת בנימים הדקים השקופים של כנפיו השבורות. היסט מבט, היסוס, כתב נוזלי על הקיר: ״רציתי נבואה!״. בחלומי יש זוחלים מתחת לחול, הם מתים. הם מאובנים. החולים שמתהפכים במיטותיהם זוכרים אותם, מסתובבים בין מזרון לשמיים. בחדר שני תוהו ובוהו הלבין. שערות ארוכות וזקנות מלכלכות את מיטתו, מצטברות בפינות. מסדר הוא את חפציו: פותח מגירה, סוגר מגירה, מעביר אצבע על פני מסגרת. אומרים שהוא מכין שטר מחילה. מעבר למחיצה גר צדיק. רטט רפה עובר בדקלים הנצפים מבעד לדופן חדרו. רטט של ניעור אנכי: מעלה־מטה. בין החדרים נמתח מסדרון-שהות. מקום השוטטות הסופית שהאדם בה הוא הבל פה הפוגש חלל. האם המקום זוכר אותנו? האם המקום מבקש שנתמודד עם זרותו? המקום ברוך הוא.