לכולם יש פופיק, המייצג קשר בלתי פרים בין אם לבנה, הממשיך להתקיים גם בהיעדרה. העבודה מפגישה את הצופה עם מרחב וירטואלי ורגשי, שבו הודעות קוליות ודמות ממוחשבת מבטאות רגשות דרך הסתברות מתמטית ואלגוריתמים של בינה מלאכותית. ההודעות והדמות יוצרות תחושה של אינטימיות מוכרת אך גם מנוכרת וזרה, המעלה שאלות על המפגש בין טכנולוגיה לרגש ועל היכולת של מכונה לייצג קשרים אנושיים עמוקים. הסביבה עצמה מאזכרת חללים גנריים, המדגישים את הפער שבין המכני לקדוש. האלגוריתם נטול-הפופיק מבקש להשהות את רגע ההמתנה והתקווה, רגע המסתיים שוב ושוב בנפרדות ובהחמצה.
