התנינים רוצים להיות בני אדם כי הם רוצים לבכות. בני האדם לא יודעים כמה קשה לבכות אבל התנינים יודעים. כל יום הם יושבים על שפת המים והדמעות שלהם נשרפות באור השמש. כשהערב יורד הם חוזרים אל הים למלא את שק הדמעות, ובבוקר עולים בחזרה ליבשה לבכות את כל הים שספגו בלילה. הדמעות רוצות לחזור אל הים אבל עולות מעלה אל השמש ברגע שיוצאות מן העין אל העולם. התנינים רוצים לחזור אל הים, אבל נגזר עליהם כל בוקר מחדש להביט בשמש. כשחיים בתוך המים כל העולם דמעה.
כשאני רושמת, כמו בצילום, אני מנסה לתפוס "רגע מכריע" שיכיל בתוכו עולם. אני מחפשת דימויים שיש בהם גופניות ואינטימיות, אבל גם את המקומות שבהם הגוף מתפרק והאינטימיות צורמת, את הזרות שבתוך החיבוק.
