בילדותי תפסתי את אימא שלי בתור ״אימא״ בלבד, מושג שתיאר עבורי דמות ללא פגם. ככל שאני מתבגרת אני רואה את אימא שלי כסובייקט, בעלת מגרעות ויתרונות כאחד.
אני מנסה להיאחז בתפיסה שלי כילדה, בתחושת השלווה והשקט שמגע אימהי מביא עימו. ככל שהזמן עובר התלות שלי באמי פוחתת, דבר שבאופן אירוני מטריד אותי וגורם לי להרגיש כיצד המקום הבטוח שאמי מחזיקה עבורי חומק מבין אצבעותיי.
אני מתעדת את אמי, אחותי ואותי, וגם אימהות ובנות שנמצאות בקשר קרוב אליי ואל אמי.
אני מבקשת ליצור סיטואציות שבהן בתחילה הקרבה והמגע נכפים על המצולמות, והמפגש ביניהן מעט מאולץ – אך עד מהרה תחושות של מתח מתחלפות בכמיהה לקשר בין האם לבת, ואני מרגישה שהתגנבתי לסיטואציה אינטימית.
בכל מפגש נוצר חלל פרטי, בטוח ונשי, המשמש חלופה של כנות ואמון לנוכח המציאות.
