עמית סופר
Amit Soffer
amitsoffe
הדפס כסף, הדפסה בהזרקת דיו, 2025
אני לא עשיתי צבא.
גדלתי מרוחקת מהשיח הביטחוני ומדימיויו המציפים את החדשות. במשך שנים בחרתי
לא להרגיש, לא להתקרב. אבל בשבעה באוקטובר איבדתי אדם קרוב ואהוב, והמרחק הזה
נשבר. מאז, ואף יותר מתמיד, הצילום הפך עבורי לדרך לגשת אל מה שפעם הדפתי, לא
כאקט פוליטי, אלא כצורך אנושי.
המצלמה תמיד הייתה בשבילי אמצעי להתמודד עם סיטואציות מורכבות, להתקרב אל
מה שמכאיב לי, בעיקר כשלא היו לי המילים המתאימות. דרכה יכולתי להתבונן במציאות
ולפגוש אותה בקצב שלי, לשהות, ולאפשר לעצמי להרגיש.
בעבודה שלי אני פוגשת ומצלמת אנשים שנפגעו ממלחמה.
לא בגלל תפקידם או מעשיהם, לא כגיבורים או כקורבנות, אלא פשוט מעצם היותם.
אני מצלמת אותם בבתים שלהם, במרחבים האינטימיים שבהם הם מתקיימים.
בלי להזיז דבר, בלי לביים, בלי להתוות נרטיב חיצוני. אני מגיעה כדי להקשיב. להיות. לשהות.
הצילום שלי אינו תיעוד, הוא תהליך של הצהרת נוכחות, של חתירה לִקִרבה.
ובו בזמן זו גם בחירה מודעת להישאר בצד, להתבונן בהשלכות של המציאות.
הבחירה לצלם בפילם ולפתח ידנית היא בחירה להאט. תוך ניסיון להחזיר את הזמן לדימיו,
לאפשר לו לנשום, להתעצב ולהיחשף לאט. בתהליך הזה אני מתמסרת לאי־הוודאות של
התוצאה הסופית, לאי-השלמות, מתוך הבנה שדווקא הפגמים והחספוס מאפשרים
לאמת לצוף.
זו לא עבודה על מלחמה.
זהו ניסיון להתקרב אל האנושי, ואולי דרכו להבין משהו על הכאב, בתוכנו ובינינו — במיוחד
כשהמילים כבר לא מצליחות להיאמר.
אמרת לי להמשיך לצלם.
אני ממשיכה.
