חייריה ישנה

במקום כלשהו, בין השקט למה שנותר מהדברים, מתחילה מסע חסר שם. מסע שבו הזיכרון מצטלב עם הזמן, והדים של קולות עולים בחדרים שכבר אינם כפי שהיו. פנים מופיעות ואז נעלמות, שיחות שאינן נאמרות אך חוזרות כל יום. קירות שומרים בתוכם יותר ממה שהם חושפים. אנו מחפשים יחד בתוכנו אחר חיים שחלפו מבלי שתועדו. איך נדע עליהם? איך ידעו עליהם אלה שיבואו אחרי? איך אזכור אותם אני? אני מחפש אותם בזיכרונו, בדברים ששמר, בתמונות, בשקט, ובשאלות החוזרות שלו עליה. כל פרט הופך לעקבות, וכל עקבות הופכים לשאלה על משמעות ההיעדר, ועל מה שנשאר כשהגופים נעלמים.
העבודה הזו אינה מחפשת תשובה, אלא משאירה מקום לשאלה חדשה שנוצרת מתוך הפרטים.