אני חיה בין שתי מדינות, בין שני עולמות תרבותיים. העבודות בתערוכה הן מעין מסע אישי בנבכי הזיכרון, הגעגוע ותחושת התלישות. הן נולדו מנוסטלגיה לרוסיה, לא כמדינה גיאוגרפית, אלא כמרחב רגשי, תרבותי וחווייתי המושרש בתודעתי גם כשגופי נטוע כאן, בישראל. הנוסטלגיה, כמו תצלום ישן, אינה משחזרת את המציאות כפי שהייתה, אלא בוראת אותה מחדש דרך עדשה מעורפלת של רגשות מעורבים. תערובת של זיכרונות ילדות, טעמים, ריחות, חפצים ורגעים קטנים של בית, שזורים בתחושת זרות וניכור ובמיוחד בידיעה הברורה שלא אוכל לשוב למקום או לשחזר אותו.
התערוכה היא ניסיון למצוא שפה ויזואלית לגעגוע, לאובדן ולחיפוש אחר בית. בעבודותיי אני בוחנת את החיים על קו התפר שבין תרבויות, בין זיכרון להוויה, בין געגוע למציאות. הצילום מאפשר לי לחקור את המושג "בית" כמרחב של זיכרון, של זהות, של חיפוש מתמיד אחר שייכות. הפסלים בתערוכה נעשו בעבודה ידנית, כשהמצע הוא תצלומים שנגזרו, הודבקו ונשזרו יחדיו בתהליך איטי וסבלני של בנייה, פירוק והרכבה מחדש. עבורי זו פעולה של ריפוי ואיחוי המאפשרת לגעת בזיכרון, לעבד אותו ולהפוך אותו לנוכח וממשי.
