מאחד עד עשר

עבודת וידאו הבוחנת, דרך פרשנות חזותית, את עולמם הפנימי של ילדים שגדלו עם הורים מכורים. העבודה מתמקדת בדיסוציאציה – מנגנון הגנה נפשי של ניתוק מהמציאות בעת טראומה – באמצעות שילוב של צליל ודימוי: הודעות קוליות בוואטסאפ של אם לבתה, הנשזרות בדימויים של בנייני שיכון שנבנו בטכניקת קולאז׳. האסתטיקה האורבנית, הרפטטיבית והחשופה משקפת תחושת קיפאון, ריחוק רגשי וניתוק – כמעין הד לדיסוציאציה שנולדה מתוך מציאות מתוחה ובלתי צפויה. במפגש בין הצליל לדימוי נוצרת הצעה רגשית ואסתטית לעולם פנימי שבו הריחוק, השתיקה והניתוק משמשים שכבת מגן שקטה מול בית שאינו מספק ביטחון. הנחיה: נעמי גיגר, נעמה טוביאס