באמצעות שקופיות ישנות של סבי וסבתי, בשילוב שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה", שאני מאזינה להם בערגה בעקבותיהם, אני מבקשת לדבר על שיברון החלום הקולקטיבי על ״ארץ תכול אין עב״ ועל שיברון החלומות שלי עצמי.
דימויי הארכיון מופיעים כרקע לסטודיו מאולתר ומגדירים עבורי טריטוריה מרחבית ורגשית בפינות שונות בסביבה הביתית, וכך יוצרים מרחב הופעה אפשרי.
ההדבקות הגסות ועזרי הצילום שנכנסים לפריים חושפים בפני הצופה את מנגנון הפעולה באופן שאינו מתיימר להיות חלק ממשי מן העבר, אלא כזה המודע לכך שהוא נידון לכישלון. הכישלון מגלם את המורכבות של החלום הארץ-ישראלי, ומחובר לתחושת הפספוס האישית שלי. אני כואבת את החלומות שטבעו לי ומנסה להחיות אותם מחדש מול המצלמה. בעברי הייתי רקדנית, והיום, במציאות של כאב כרוני אני מתקשה לנוע. אני עסוקה בהשוואות לגרסאות ישנות ובפוטנציאל העתידי שלי או בהעדרו.
החיפוש אחר מרחבים אופציונליים להופעה המתאפיינים במעין הדר פגום מוביל אותי לתעד את המרחבים האלה ולבסוף לנסות להחיות אותם דרך מופע ריקוד. הכוריאוגרפיה האקלקטית שואבת השראה מתוכניות שירה ישראליות, מטקסי זיכרון שבהם השתתפתי כרקדנית, מארכיון וידאו משפחתי ועוד.
ההסתכלות שלי טעונה בגעגוע ובהתרפקות על העבר, אבל בעיקר כואבת את ההווה ומציפה בי פחדים בנוגע לעתיד. התנועה המתמדת בין תמימות להתפכחות ממחישה את המתח בין העבר להווה. דווקא במציאות הנוכחית אני מנסה להיאחז בנאיביות הילדית שמביאה עימה נחמה, גם אם זמנית.
