ימים אחדים לאחר שבעה באוקטובר פקדתי את החלקה הצבאית בהר הרצל. הצבתי את המצלמה קרוב לחלקה החדשה שנוצרה עבור קבורתם של חללי המלחמה הראשונים. עדשת המצלמה כוונה אל עץ קטלב אחד שעמד לבדו בחלקת שטח קטנה הסמוכה לחלקת החללים ממלחמת סיני. התבוננות ראשונית זו על העץ הייתה לפעולה חוזרת בביקוריי השבועיים בהר. מנקודת מבטי העצים עטו צורה אנושית, הן פיזית והן נפשית.
הר הרצל הוא מונומנט לאומי, תרבותי וחברתי. הניסיון להסיט את המבט מהדבר המתבקש – הקברים, אל הדבר השולי – העצים, שלא בהכרח נועדו שנתמקד בהם ובוודאי שלא נצלם דווקא אותם – היה עבורי לא רק התבוננות במרחב של הר הרצל אלא התבוננות פנימה אל עצמי; התבוננות על התפקיד שלי כגבר ישראלי.
כאשר נקראתי לדגל לא התייצבתי, למרות הערכים שעליהם גדלתי והתחנכתי; הדחף האישי היה חזק מהדחף הלאומי. אבל לפעמים הדחף נחלש, וכמו עץ הקטלב אני מוצא את עצמי עומד בין החלקה החדשה לחלקה הישנה, לא קרוב מספיק ולא רחוק מספיק, בין העבר לעתיד, בין תקווה למציאות. כך אני עומד בכל יום, בין לבין.
בפרויקט הנוכחי בחרתי להשתמש במצלמה אנלוגית בפורמט 4x5. הצילום נרשם על גבי פלטות של נגטיב שחור-לבן, ותהליך הפיתוח וההדפסה נעשה כולו בחדר חושך. בדומה לכל נשמה שאבדה, לכל עץ שניצב, גם התצלום מופק כאובייקט יחיד במינו. תהליך העבודה המסורתי דורש זמן רב ומאפשר זמן התבוננות נוסף בחלקה הצבאית של הר הרצל, המיוצגת בתצלומים.
השהייה הפיזית בהר הרצל, הטומנת בחובה ממד נפשי, מאפשרת ליצור דימויים שלא בהכרח מתעדים את מישור הזמן העכשווי, דימויים שכוללים מרכיבים מטפוריים של מקום וזמן אחר, דימויים שבהם ערכו של מושא הצילום מאפיל על מקום וזמן הצילום.
