לפני כשנתיים יצאתי למסע בן 24 שעות לאילת עם אחי הבכור, כחלק מסרט וידאו תיעודי שצילמתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה כיוונתי את המצלמה אל הקשר בינינו, והחשיפה שלו וגם שלי נעשתה מיד לשאלה מרכזית.
מאז, העבודה התרחבה מהתמקדות באחי בלבד אל דימויים שכוללים גם את הוריי ואת אחותי. אני מצלמת את הדינמיקות המשפחתיות, לא דרך רגעים חגיגיים של צילום משפחתי, אלא דרך השגרה, הרגעים הפשוטים היום-יומיים. אני לא מבקשת לתעד רגעים אידיאליים, אלא לבנות רגעים שנעים בין מציאות לבדיה, בין תיעוד להמצאה.
הרבה מהדימויים נבנים על בסיס תחושות וזיכרונות, לא תמיד ברורים או שלמים, לצד המצאות והקצנה של סיטואציות מוכרות. אני לוקחת את המרחב הביתי ובונה בו מתחים, הסתרות, שבריריות. לא מרצון לשחזר את המציאות, אלא בניסיון להדהד משהו מתוכה.
בעיניי, אין הפרדה חדה בין אותנטי למומצא. לפעמים דווקא המקום שבו אני ממציאה מצליח להציף תחושה אמיתית שלא ידעתי לנסח, גם אם היא עטופה בבימוי, בתאורה ובאובייקטים שנבחרו מראש.
הקו הדק בין המשפחה לבין הצילום, שעליו אני מהלכת, מעורר מחשבות על גבול – בין אינטימיות לחשיפה, בין הקשר הקרוב שלי למצולמים לבין ההעמדה והבימוי שאני בוחרת עבורם. הצילום דורש מהם אמון, וממני אחריות.
אני מנסה לשמור עליהם, לכבד אותם, ובו בזמן, לא לוותר לעצמי.
