מקום אחרון

מוות הוא גורל ידוע ומשותף לכל בני האדם. זו חוויה אישית מאוד – בין האדם לעצמו, בינו לבין יקיריו, ובינו לבין המקום – אך גם התמודדות קולקטיבית, שבמהלכה מתעצבת זהות של חברה וקהילה. הפרויקט עוסק במפגש שבין אדריכלות למוות, באמצעות בחינה של אובייקטים הקשורים בקבורה, ניתוח שלוש טיפולוגיות של מרחבי פרידה – מערה, מבנה וגן – והתבוננות בשלושה הרים בירושלים, המשמשים אתרי קבורה מרכזיים: הר הזיתים, הר המנוחות והר הרצל. ארכיטקטורת המוות הישראלית ביקשה לעצב מנהגי אבל מקומיים ולאומיים, אך בחינה שלה כיום חושפת מרחבים פרומים – בתי קברות ענקיים ואנונימיים, הסובלים מצפיפות, ממחסור תמידי בקרקע ובצמחייה, ושבויים בפתרונות טכניים, הנדסיים ואדריכליים. האובייקטים הפזורים בבתי הקברות משקפים היבטים של תחזוקה ובירוקרטיה, ומנכיחים את התחזקות מוסדות הדת בחברה הישראלית, מול היעלמותה של המדינה מהמרחב הזה. הפרויקט מציע אדריכלות למרחבי קבורה, טקס ופרידה – כמרחבים המאפשרים התכנסות, שהייה, שוטטות וזיכרון.