מהסלון לסטודיו

תהליך העבודה החל בסלון הבית שלי, בצורך ליצור משהו פשוט ויפה לשם קישוט.

נקודת מוצא זו עימתה אותי עם שאלת הגבול בין אמנות לעיצוב. האם הרצון לקשט הוא מניע מוצדק לתהליך אמנותי? קישוט, כמעט מילה גסה, עוסק בלכסות כדי לייפות, ואילו בסטודיו, מצאתי שאני עוסקת בחשיפה. הרצון להסתיר ולחפות לשם קישוט הומר במחקר פיסולי של פעולות חיפוי וכיסוי בחומר.

החיפוש אחר חומרים זמינים וזולים הוביל אותי להתנסויות בדיקט עץ, שפכטל, קלקר, קרטון, נייר וניילון. חתכתי, הדבקתי וחיברתי, וגיליתי את הכוח הטמון בפעולות עצמן. לעיתים החיבורים שיצרתי נראו כה גולמיים עד שהרחיקו מעליהם את שאלת המשמעות. ההרחקה הולידה שפה העוסקת ביצירת אשליה של מסיביות מתוך שבריריות וקלות. במקביל, דו־ממד הפך בהדרגה לתלת־ממדי, והקירות, תחילה של הסלון ובהמשך של הסטודיו וחלל התצוגה, התרוממו, הפכו לגוף, קיבלו נפח ותפסו מקום.

מה שהחל ברצון לטפל במרחב הפרטי, הפך ליצירת מרחב העומד בזכות עצמו ומזמין שהייה ושוטטות בתוכו, חוויה גופנית ורגשית כאחד