סבא שלי היה צלם חובב ואדריכל שימור מבנים. דרך התבוננות בתצלומיו הבנתי ששימור הוא לא רק פעולה פיזית אלא גם גישה, בחירה מה לשמור ומה לשכוח – האם ניתן לחשוב על שימור בהקשר של צילום? כיצד צילום של ההווה יכול להבטיח את העתיד? איך ניתן ליצור דרך דימוי תחושה של ביטחון? האם תיעוד הוא סוג של פעולת שימור, ואם כן, על מה הוא שומר?
אני מצלמת במושבות שהוקמו לפני קום המדינה ובחלוף השנים היו לערים ויישובים. אני נאחזת בצורה הבסיסית וכמעט ילדותית של בית – מלבן, משולש והעץ שלצידם. הצילום מתעד ומעמת נקודות מפגש בין הישן לחדש. לתפיסתי, הבתים הופכים לסמלים המחזיקים אידיאולוגיה שאבדה. אני מוצאת פער בין מה שהבית סימל בעבר – אווירה כפרית של מחלבה קטנה, לבין ההווה – שבו בית עם גג רעפים אדום הוא סמל סטטוס בורגני.
הצילום שלי לא עוסק בנוסטלגיה לשמה, אלא בשאלות. הוא לא מבקש להתרפק על העבר, אלא דווקא חושב ותוהה על העתיד. כיום, בתקופה שבה העתיד שלי לוט בערפל, אני משתמשת בצילום על מנת לחפש בית המייצג יציבות וביטחון. אף שמעולם לא חייתי בבית עם גג הרעפים, יש בי געגוע לחוויה שמעולם לא חוויתי, רצון לאמץ מבט ילדי שמאמין בבית כמרחב בטוח. ואולם בכמה מהתצלומים הבית הופך להיות כמעט בלתי מושג, מוקף בצמחייה החוסמת את המבט, כאילו המציאות עצמה לא מאפשרת לי להגיע אליו.
