מוזיקה קלאסית הייתה מרכז עולמי לאורך שנות ילדותי ונעוריי, ושאפתי להיות פסנתרנית ולנגן באופן מקצועי. הציפיות הגבוהות מבפנים ומבחוץ שיתקו אותי והובילו אותי להפסיק לנגן בגיל 16. השנה, כעשור לאחר מכן, החלטתי לחזור לנגן את היצירה האחרונה שנטשתי אז – נוקטורן מס' 20 בדו דיאז מינור של שופן. מכיוון שאין ברשותי פסנתר, החלטתי להתאמן על פסנתרים שפוזרו במרחבים ציבוריים בכל הארץ. הפעם, אני מגיעה כפי שאני, בניסוי וטעיה, וכל זאת אל מול המרחב הציבורי החי והפועם סביבי. אני יוצאת לבד, עם תווים ומצלמת וידאו, בחיפוש אחר פסנתר, בכמיהה ליצור מפגש עם העולם דווקא בתקופה מורכבת של מלחמה. אני משוטטת במקומות הכי מוכרים והכי זרים לי, נחשפת לחוויות ומפגשים מפתיעים שמזמן הרחוב הישראלי. המוזיקה ותחושות השבר של התקופה שזורות במחשבות על פרידה מהארץ, שמובילות אותי דווקא לרצות למצוא חיבור מחדש.
