אני מתעוררת על הרצפה בסלון של אבא שלי, בזרועות שלו, הוא מדבר עם הפרמדיק. הנהג של האמבולנס יושב על הכורסה בפינה. לא אמורים לשבת שם, היא רעועה מאוד. אני מבינה ששוב זה קרה, ומבקשת מאבא שלי שיחבק אותי כאילו הייתי ילדה קטנה. (דצמבר 2022)
בשנה האחרונה אני מתעדת בווידאו את שגרת יומי, שהתערערה בעקבות מחלה נוירולוגית המשבשת את הקצב הסדיר ומותירה אחריה עייפות ובלבול ברצף שנקטע שוב ושוב. בתוך הגוף וגם סביבו נפרשות שכבות של מתח רגשי בין תחושת מוגנות לתלות, בין אינטימיות לחוסר אונים. היחסים עם אבי, אחותי ובן זוגי מקבלים רובד אחר של משמעות ברגעים הקטנים שבהם קרבה נחווית הן כמשא והן כעוגן. מרחב החיים מצטמצם, כאשר ברקע בתי חולים נעשים לחלק מהשגרה החדשה, שכוללת מסדרונות המתנה, דלפקים, מכונות רפואיות, שלטי הכוונה ופתקים עם מספרים. החוויות האלה מעצבות יום-יום אחר, עמום ועמוס גם יחד.
עוזרת צלמת ועוזרת תאורה - גפן דידי
עוזר תאורה ותיקוני צבע - עפרי מרגלית
מעצבת סאונד -אריאדנה רוז׳קוב
תודה מיוחדת לשרון בלבן
* זאב טנא, ״הכל במקום״, שירונט
רומי קראוסקופף נרקיס, הכל במקום אבל שום דבר לא בסדר, 2025, פרט מתוך וידאו, 5:38
