אפילוג, שם זמני (כל מה שקרה לי, כבר קיים בתוך העיניים שלי)
הדפסה בהזרקת דיו, סאונד, 2025
מתוך מקום בסיסי של שבר אישי, אני מביט על החיים ומצלם אותם.
מכיוון שהוא לא נותר רק כזיכרון עמום, אותו שבר גואה ומתעורר ברגעי טלטלה ומקבל שוב חיות חדשה.
באמצעות המצלמה אני מתבונן מקרוב אל הכוויה שנוצרה, ומבקש לתת תיאור ופרשנות ויזואליים לאותה חוויה גולמית של התרוקנות וארעיות.
פעולת הצילום מכוונת פנימה, אל חללים פרטיים ואינטימיים, מתוך הנחת יסוד שזוהי הנקודה שממנה יוצאים ואליה חוזרים ושאליה הדברים מחלחלים. מקומות אלה הם כמו העדות המובהקת ביותר להשפעתה העמוקה של תחושת החוסר והתלישות שנותרת לאחר האובדן. אותם מרחבים מכילים בה בעת את המוכר ואת הזיכרונות מלאי הדמיון. הם טומנים בחובם דבר מה סמוי, כך שכל דימוי נושא את חותמה של התרחשות כלשהי והיעדרות שקטה. כך מתועד המתח שבין הדברים - נקודות אמצע המושפעות מהחשש ממה שעלול לחדור פתע אל שגרת היום-יום ולהפר אותה.
הופעת האור משמעותית במיוחד בארגון המרחב הצילומי, ככזה שנוכחותו הקבועה מאפשרת להרהר ביציב ובסדיר לנוכח הזמני ובר החלוף ובפער בְּנֵנוּ ובין הבלתי מושג.
בדומה לאור, גם הטבע משמש מרחב בו הזמן אינו נארג כשרשרת של רגעים ליניאריים הנאספים ומופרים, אלא מתגלה כהוויה מתמשכת ותמידית. בשל רבדים שונים של זמן, נוצרת במרחבי הטבע פרספקטיבה המערערת על הזמניות של היום-יום ומאפשרת התבוננות רחבה יותר ומהורהרת.
מבטי אינו שואף לנוסטלגיה ולהתרפקות, כי אם לנסות ולרקום חווית קַטְנוּת בסיסית אל מול האנושי ומה שמעבר לו.
בסביבה הטבעית, כמו בין שכבות האור והחפצים הביתיים, מצטייר מרחב שבו הזמני והנצחי נוגעים זה בזה - נקודת מפגש בין אֵבֶל לתקווה ובין קץ לתחילתו של דבר מה עלום חדש.
