הרבה מהדברים שאני מצלמת או כותבת טומנים בחובם את האפשרות להיות יותר ממה שהם נראים: בתים מרחפים, ציפורים שוחות – הכל עשוי חלום – ויחד איתם, האכזבה שנובעת מהמפגש עם המציאות, כשלפעמים הקסם נגמר.
אני מצלמת וכותבת. העשייה האמנותית צמודה לחוויות, למפגשים, לתחושות ולמראות; היא קשורה ביומיום. לרוב, מה שאני חושבת שיקרה שונה ממה שקורה בפועל, ומשתנה כל יום. אבל דווקא הדינמיות היא זו שבונה בעיניי תמונה רחבה של חיים. אני מצלמת איפה שאני נמצאת, גם בבית. מצלמת הכל, בלי היררכיה, לא מנסה לראות משהו שלא אראה גם בלי מצלמה. הצילום והכתיבה הם כלים לרישום ולהתרשמות של המציאות סביבי. הם מאפשרים לי לברוא מציאות חדשה שמבוססת על מה שיש – שפה קיימת, קיום פיזי של דברים. לא משנה לי מתי צילמתי או כתבתי. לא משנה לי איפה – פריז, באר שבע, טוקיו, ירושלים, הכל אותו דבר.
המרחב הפיזי והמרחב הנפשי הופכים לנוף אחד, דו-ממדי. הערך החזותי של המרחב חשוב יותר מהערך השימושי שלו.
עבורי, גם הטקסט לא חייב להישאר בהקשר המקורי שלו. לדוגמה, בחורף למדתי עם אחי הצעיר גמרא (בבא בתרא ע״ג) והגענו לסיפור שנגע בי. החלטתי להוסיף אותו לטקסטים שכתבתי ולתצוגה בתערוכה. הסיפור, כמו הצילום, כולל התמקמות, ואז טביעה, וגאולה מסוימת בדמות ספינה קרובה. הכל רק כמעט. זו לא טרגדיה, רק מחשבה.
