ג'ונגל מתוק

העבודה נעה בין שני צירים מרכזיים, שניהם שזורים במרחב החברתי-תרבותי-פוליטי שבו אני חי ופועל.

הציר הראשון עוסק בארכיטיפ של הגבר המזרח-תיכוני/ערבי כפי שהוא מוצג, מעוצב ומתערער בתוך המרחב הישראלי ובאתוס הלאומי. הגוף הגברי-ערבי עובר תהליך של דה-הומניזציה ומיוצג לא פעם כפרימיטיבי, פראי, אלים וחייתי. אלה אינם דימויים שוליים, אלא חלק ממנגנון רחב שבו הלאומיות הישראלית מבקשת לבדל את עצמה מה"אחר", לשרטט גבול ברור בין "אנחנו" – הרציונליים, המערביים, התרבותיים – לבין ה"הם" – הפראיים, האי-רציונליים, הבלתי ניתנים לריסון. הוילה בג'ונגל.

בתוך שדה הדימויים הזה אני בורא מפלצות, חיות אדם ודמויות תלת-ממדיות שבורות ומרוסקות המורכבות מתצלומי פורטרט של מחבלי חיזבאללה שחוסלו במהלך השנה וחצי האחרונות ומהפורטרט שלי עצמי, אותם אני מנפיש בעזרת MOTION CAPTURE של הפנים שלי.

בתוך אותו אתוס לאומי, שהתאמץ להדחיק ולהכחיש את רכיביו הערביים, התגבשה גם אפשרות הפוכה – לשרוד כ"ערבים מועילים". כפי שכותב יהודה שנהב, אחד המקומות היחידים בהם הוענק ליהודים-ערבים "רישיון להוסיף להתקיים כערבים", היה במסגרת התעשייה הביטחונית: שם הפכו השפה, התרבות והמראה לכלים של חדירה – סוסים טרויאנים שמוטמעים בסביבה עוינת.

נקודה זו מוליכה לציר השני בעבודה: פרקטיקות של הסוואה, היטמעות ושטח פנים – מנגנוני שליטה המבוססים דווקא על דמיון, על קרבה תרבותית ופיזית. מקומות בהם הקרב משתמש בקרבה.

דרך הדימויים, המסכות, שכבות השיער וההכלאה בין אדם לחיה, אני מבקש לחדור אל מתחת לשטח הפנים של הדימוי הגברי-המזרחי — פני השטח שבתוכם מתקיים המשחק בין זהות להסוואה, בין נראות להיעלמות, בין הבדלה לחיקוי ובין הדחקה לעימות. שטח הפנים, במובן זה, הוא לא רק המקום שבו הדימוי נצרב, אלא גם הזירה שבה מתרחש המאבק על שייכות, על שליטה, על זהות. מתחת למעטה הזה רוחשות המפלצות: יצורי כלאיים גרוטסקיים, תוצר של דמיון פוליטי ותרבותי, שנעים בין הדחקה לאימות, בין הפנטזיה הציונית לבין תת-המודע המזרח-תיכוני.