המפגש הראשון שלי עם דראג התרחש באקראיות והרחק מהבית, במופע קברט תאילנדי באי קו־סמוי. ישבתי בקהל והרגשתי שנכנסתי ליקום מקביל – מבריק, צבעוני, לא מתנצל. החיבור בין האסתטיקה העשירה והגרוטסקית לבין הפשטות של המקום הצית בי שאלה עמוקה ואולי כואבת: מי האנשים שמרכיבים את הדמויות האלה? מה קורה כשנגמר המופע, כשכבה אור הזרקורים? ידעתי שאני רוצה לצאת למסע שחודר מבעד לאיפור ולפאות, שמביט מעבר לתלבושת – פנימה, אל הסדקים, הקשרים והזהויות. שנתיים לאחר מכן, בזכות המצלמה, נקרתה בפניי ההזדמנות להיכנס לקהילת מלכות הדראג בישראל.
עשיתי זאת בזהירות, בכבוד וברגישות לקהילה שלא הכרתי. הצטרפתי להופעות, תיעדתי מהבמה, אחר כך מחדרי ההלבשה, ואט־אט – דרך מבטים, מגע, שיחות וגם הרבה שתיקות, נסללה דרכי אל הבתים הפרטיים ואל עולמן האישי של המלכות.
סדרת התצלומים והספר אשר נולדו מסקרנות חזותית, הפכו עבורי גם למסע אישי. המלכות שהסכימו לחשוף בפניי את חייהן הזמינו אותי לא רק לתעד אלא גם להשתתף. במרחב שנוצר בינינו, בין הצילום לבין האינטימיות, גיליתי שכמו הדמויות שעל הבמה – גם אני עוברת תהליך של גיבוש, של בחירה, של חירות.
דרך העדשה למדתי מהי אהבה עצמית, מהו אומץ קיומי ומהי קהילה שמקבלת ומרימה אותך בדיוק כפי שאת. הדראג, הבנתי, אינו רק מופע חזותי – הוא אקט של התנגדות ושל תקווה. הוא מניפסט של חופש, תיאטרון של זהות, מרחב רדיקלי שבו נוצרת אלטרנטיבה לחיים. בתוך כל איפור, כל תנועה, כל שיר – מצאתי עדות לזהויות שנלחמות על מקומן, ביופי ובשמחה וגם בפגיעוּת.
אני אסירת תודה על הזכות שניתנה לי להיות נוכחת, להקשיב, לראות ולהפוך את המבט שלי לכלי של סיפור. אני מודה למלכות האהובות יוסלה זיו, ברנדי ג׳ין, איתי בר ולואי פולאר – שפתחו בפניי את דלת הבית, אך בעיקר את הלב.
ולכל שאר המלכות שליוו את המסע הזה: סוזי בום, גלורי הוליווד, פטרישה לי, תומר רומן, דילן, קיי לונג, קתרינה, סלין לה דיווין, רג׳ינה לישס, ג׳נדריקה, די עליזה, ג׳ואנה ראס, רג׳ינה ג׳ונג׳, זוהר נואולס, טקילה קואסטר - תודה על האמון, על הרגעים, תודה שדאגתן שארגיש שייכת, תודה שבזכותכן הרגשתי בבית.
