בגיל שבע הפסקתי להאמין שהבובות הן ישויות. התחלתי לראות את התפרים, את הפלסטיק, את החפץ. עברתי לשחק בחומר: מחקתי להן את הפנים, ציירתי פנים חדשות, עשיתי תספורות נועזות. כאשר גם זה הפסיק לרגש, עברתי למשחקי מחשב וסרטים – בניתי עולמות, דמויות, בתים, הפחתי חיים. הייתי אדריכלית, אלוהים, ילדה. הפרויקט נולד מתוך געגוע – לא רק למשחקי הילדות, אלא לאמונה במשחק עצמו: לתקופה שבה הרגשתי שהמשחק אמיתי. יצרתי בית בובות – מרחב מודולרי למשחק, בימוי ויצירת סרטוני סטופ־מושן. באמצעות הזזה וצילום של כל תנועה קטנה, הדמות נראית כמו זזה מעצמה. ברגע הזה שוכחים שזה משחק, שוכחים את קנה המידה ונשאבים פנימה.
מנחה: עודד פרידלנד
צילום: ערן בדש