וידוי

דין, רחמים, והתממשות “בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים – שיתף עמו את מידת הרחמים.” (בראשית רבה, יב, טו) המדרש מבסס תפיסה תיאולוגית שבה צדק מוחלט אינו יסוד קיום אפשרי. הדין, כשלמות נוקשה, מתברר כבלתי-אפשרי, ונדרש שילוב הרחמים כתנאי לקיום. בתוך מתח זה, עמנואל לוינס מציע אתיקה שקודמת לחוק: הפנים של האחר – חשופות ומאוימות – תובעות "לא תרצח", כמקור אתי ראשוני. “הפנים חשופות ומאוימות… יחד עם זאת הפנים אוסרות עלינו להרוג…” (לוינס, אתיקה ואינסוף) התערוכה נעה בין עולמות הדין והרחמים, ושואלת על התנועה ביניהם. היא מתבוננת במפגש בין מושג להתממשות: אלוהים כהפשטה תיאולוגית, האדם כמימוש חומרי, חושי, פגיע. במהלך התקופה האחרונה, בעיצומה של מלחמה, הרגשתי אשמה מול עשיית אמנות. אבל ייתכן שדווקא האמנות היא המקום שבו הרחמים מתאפשרים.

צילום: דניאל חנוך